"בית לאנשים החיים עם דמנציה" ולא "בית חולים גריאטרי לתשושי נפש "

"בית לאנשים החיים עם דמנציה"  ולא  "בית חולים גריאטרי לתשושי נפש " ברפואה הסינית, כך אומרים, משלם האדם לרופאו כל עוד הוא בריא, שכן כאשר הוא חולה – נכשל זה בעבודתו. המודל הרפואי המערבי, הקלסי,  לעומתו, רואה את האדם כחולה, הנזקק לשירותי בית חולים. הוא בוחן את האדם ומגדיר אותו דרך מחלתו: "חולה," "פאציינט" ומודל זה שולל ממנו זכויות רבות. במודל הקלסי עליו לקבל את דין הרופאים, להיות מטופל סביל ולא להפריע למערכת.  ארוינג גופמן, טבע בספרו משנת 1961,  את המונח "מוסד טוטאלי". הכוונה למוסדות כגון בתי חולים פסיכיאטריים וכוללניים, בתי כלא, מחנות צבאיים, פנימיות ועוד…). מנגנונים, נוהלים ונורמות מפשיטים את האדם מיכולויות תנועה, בחירה ושליטה בחייהם ובדימוי העצמי שלהם.   תהליך דומה מתרחש לעיתים קרובות מדי גם בבתי אבות ובבתי חולים לחולים כרוניים וזקנים.

 

כך נבנים היום, מוסדות לזקנים, הדומים יותר לבתי חולים סטריליים, מרווחים ורחוקים מאוד מהמושג "בית". אמנם הם נקראים "בתי אבות לתשושי נפש " אך הם מיועדים בעיקר לאותם אבות ואמהות שילדיהם לא יכלו עוד להמשיך לטפל בהם בבית והם לצערינו, מגיעים מביתם למסגרת  "בית חולימית", בה יבלו את שארית חייהם, ללא אוטונומיה או יכולת להחליט על דרך חייהם, על סדר יומם, על מועד יקיצתם והליכתם לישון, מה ילבשו וכמה זמן יבלו בחוץ, בטבע, ולא באור מלאכותי וקר.

"בית השמש" שם לו למטרה להעמיד את האדם החי עם דמנציה במרכז, בהמשך לכתביו של kitwood   (1992) וממשיכיו הגורסים כי האדם החי עם דמנציה זקוק ליותר מאשר טיפול רפואי-סיעודי וכי עליו לחיות בסביבה טבעית, המקבלת אותו על מחלתו ותעתועי מוחו ולהתייחס אליו כאל אדם, "person"  ולא "חולה דמנטי". עלינו לתת לו יחס חם, אוהב, מקבל ולא לנסות לחנכו או "לתקן את דרכיו" אלא לחזק את זהותו, לתת לו תעסוקה ולתת לו תחושת שייכות. האתגר הוא שלנו, האנשים הבריאים ואנשי המקצוע ובני המשפחה והוא לסייע לאדם לחיות עם האתגרים שמציבה מחלתו  בפני כולנו.