גלי האופרה
בית חם, ליברלי ומיוחד, ליד הטיילת של ת"א המספק טיפול איכותי ומקצועי לדיירים עצמאיים, תשושים וסיעודיים. אפשרות לנופשונים והחלמה. פעילויות פנאי מגוונות. קשר עם בעלי חיים ועם סביבת הטיילת.
בית חם, ליברלי ומיוחד, ליד הטיילת של ת"א המספק טיפול איכותי ומקצועי לדיירים עצמאיים, תשושים וסיעודיים. אפשרות לנופשונים והחלמה. פעילויות פנאי מגוונות. קשר עם בעלי חיים ועם סביבת הטיילת.
תפקידנו לטפל בדייר באנושיות ומקצועיות מירביים. לכן, אנו מתאימים את עצמנו לצרכיו, רצונותיו, אישיותו, תרבותו וערכיו ומסייעים למשפחה התומכת בו.
תפקידנו לסייע למועמדים להיקלט היטב בבית האבות. אולם, לפני כן נבדוק בזהירות אם מוצו כל האפשרויות הטיפוליות בבית.
תפקידם של בני המשפחה המלווים את האדם הזקן קשה, מורכב ולעיתים מתסכל וכואב. אנו שם, לסייע, לייעץ, לתמוך ולהקל, בשיחות פרטניות, בקשר בלתי אמצעי עם כל הצוות הרב-מקצועי
הקדמה –
מילון וובסטר (1989) מגדיר תקשורת כ: "העברה או החלפה של מחשבות, דעות, מידע, בדרך של דיבור/ כתיבה/ סימנים". במילון הפסיכולוגי של הוצאת פנגווין (Reber, 1985: 153 ), תחת הערך "שפה" (language) כתוב גם, כי השפה היא האמצעי שבעזרתו אנו מקדדים את רגשותינו, מחשבותינו, הרעיונות והחוויות שלנו. השפה היא המיוחדת שבהתנהגויות האדם.
התקשורת חיונית לכל היצורים החיים. בעלי חיים משתמשים בה בעיקר לצורכי הישרדות, אך לא רק. בקרב בני האדם סייעה התקשורת המילולית, המדוברת והכתובה והפכה לכלי חשוב להתפתחות האדם. התקשורת והקשרים הבינאישיים שהיא מסייעת לקיימם הם צורך חיוני עבורנו. תינוקות שגדלים תוך חסך חמור בשפה ובקשר – גדלים עם ליקויים קשים ביותר בהתפתחותם הפיזית והרגשית.
1. סיפוק צרכים והשגת מטרות;
2. החלפת רעיונות, רגשות ומחשבות;
3. יצירת קשר וקירבה בין אנשים לשם תחושת ביטחון, שייכות ואהבה.
בתהליך תקשורת קיימים לפחות שני אנשים ומתקיים תהליך של מסירת מידע וקליטתו. כאשר קיים ליקוי אצל אחד מהשניים, יש הפרעות בתהליך התקשורת.
תקשורת יעילה עם חולי דמנציה משמשת לא רק לחילופי מידע, אלא גם ליצירת מגע רגשי ולהעברה של רגשות. לכן, הפגיעה בשפה ובתקשורת, ממנה סובל החולה בדמנציה, משפיעה על חייו ועל חיי המטפל בו ברבדים רחבים ועמוקים של חייהם המשותפים.
בפרק זה נעסוק בנושא התקשורת ובהשלכותיה על אנשים הסובלים מדמנציה. לתהליך המחלה ולירידה הקוגניטיבית שממנה סובל החולה יש השפעה ישירה וניכרת על השפה. הפרק יסקור את רכיבי השפה בהתאם להתפתחות המחלה, את הדרכים שבהן ניתן להתגבר על חלק מהקשיים, להמשיך ולקיים תקשורת וקשר עם האדם הפגוע. נעסוק הן בתקשורת מילולית והן בתקשורת לא מילולית. תקשורת לא מילולית היא הרצף של תנועות מוטוריות, תנוחות גוף, מחוות (ג'סטות) והבעות פנים המעבירות משמעות. תשומת לב מיוחדת תוקדש לכלים שבהם אפשר להשתמש כדי להעביר מסר ולקיים קשר. ככל שיורדת יכולתו של האדם הסובל מדמנציה לתקשר באופן מילולי, עולה חשיבות התקשורת הלא מילולית ותחושת הקשר והאמפתיה שניתן להעביר לו באמצעים לא מילוליים. מאחר שתרבותנו היא תרבות המרוכזת בשפה ובמילים, נעסוק בתחום זה של תקשורת לא מילולית ביתר הרחבה, תוך הדגשת יצירת קשר והעברת אמפתיה בכלים אלה.
הירידה בתקשורת לפי שלבי המחלה
אלצהיימר ופיק (Gauthier, 1996), שני חוקרים שחקרו בפירוט את מהלכי דמנציה, תיארו מקרים של אנשים שסבלו מליקוי שפתי חמור. לאחר מחקרים רבים, הוכר הליקוי בשפה כסימפטום מרכזי של תחילת המחלה. ליקוי זה קיים בכל המקרים של אלצהיימר או דמנציה
, בשלבים מתקדמים של המחלה.
היכולת השפתית קשורה קשר אמיץ ליכולת החשיבה, כפי שמודגם בתרשים שלהלן:
הירידה ביכולת הקוגניטיבית של החולה פוגעת ביכולתו לפרש ולהעביר מסרים. תקשורת עם הזולת היא צורך בסיסי של האדם. הכרת הליקויים בשפה של האדם הדמנטי תקל להתגבר על המכשולים שהם מציבים.
להלן תיאור כללי של תהליך הפגיעה בשפה שעובר החולה הדמנטי, על רקע מחלה מוחית ניוונית המתפתחת בהדרגתיות*; מחלה שהמעבר בין שלביה השונים אינו ברור וחד, אופי הפגיעה ביכולת התקשורת ובהתקדמותה של הפגיעה שונה מאדם לאדם, כמו גם בשאר תחומי התפקוד.
________
*בשונה מפגיעה מוחית, כגון שבץ מוחי, הגורמת לנזק במרכזי התקשורת שבמוח ועלולה לגרום לנזקים תקשורתיים ייחודיים או נרחבים – נזק שנגרם באופן פתאומי ואופי התקדמותו אינו הדרגתי.
סימניה הראשונים של הירידה ביכולת התקשורת עקב דמנציה הם ירידה בדיבור השוטף והמדויק, קושי בשליפת מילים ושמות (אנומיה, דיסנומיה), הפחתת אוצר המילים ומונחים מסובכים וכן הופעת שגיאות בדיבור.
לעתים, אמירות נותרות ללא סיום או עם תחביר לקוי. בחלק מהממצאים נמצא, כי נעשה פחות שימוש בשאלות, בציוויים, בשימוש בגוף שני, וקיים אבדן של מושגים ושל מילים נרדפות. ניכר קושי לשלוף מילים או שמות של עצמים ושל אנשים מוכרים.
החשיבה הופכת דלה יותר וכך גם התקשורת. יכולת התקשורת עם אחרים ניזוקה, וכמוה גם היכולת להעברה או להשגת מידע, לאמירות מורכבות, לבחינת האמת ולהסקת מסקנות. כתוצאה מהירידה ביכולת החשיבה המופשטת אובדת גם היכולת לביטוי ולהבנה של תקשורת מורכבת.
הקושי בריכוז ובסינון גירויים מקשה על המעקב אחר שיחה, בייחוד אם היא מרובת משתתפים או אם קיימים גירויים רבים בחדר (טלוויזיה, למשל).
בשל המצב הקוגניטיבי והירידה ביכולות התקשורתיות, המלוות בהבנה (מלאה או חלקית) של האדם למצבו, הוא עלול להימנע מתקשורת עם הזולת, מכיוון שזו עשויה להיות מאיימת, מתסכלת ומביכה. כמו כן, בחלק מהמקרים פוחתים העניין והמוטיבציה של האדם לקיים קשר ותקשורת עם אחרים, אם בשל דיכאון ואם בשל תהליכי המחלה.
בשלב זה, המשפטים בדרך כלל תקינים, אך החולה מתקשה לעקוב אחר מספר משפטים ולדון בדברים שפעם עניינו אותו ולכן עושר השיחה ומשמעותה מצטמצמים. נראה שהחולים מתעניינים יותר בדברים יום-יומיים ופחות בדברים מורכבים ומופשטים יותר, שעניינו אותם בעבר. חשוב לציין, כי בשלב זה, החולים מסוגלים לקיים תקשורת, אך זו הופכת למצומצמת יותר.
2. שלב הביניים של דמנציה
בשלב זה, כמעט כל רכיבי התקשורת של האדם הדמנטי לקויים. הוא מתקשה בארגון חשיבה ורעיונות, בזיכרון של הרעיונות ששמע או שרצה להעביר, בזיכרון של מילים ושמות, ביכולת הבנה מופשטת וביכולת להבין רעיונות, לחבר מילים ומשפטים. כתוצאה מכך, נפגעת בצורה משמעותית התקשורת של האדם הדמנטי ועמו.
בעקבות הירידה ביכולות הקוגניטיביות (זיכרון, ריכוז, הבנה וחשיבה), הדיבור הופך מקוטע יותר ואסוציאטיבי, עם קושי לשמור מידע ולשמור על נושא ורצף השיחה (cohesion). האדם מתקשה לא רק לזכור את הנאמר לו, אלא גם להבינו.
ניכרת חזרתיות על משפטים או על רעיונות, הנובעת הן משכחת הנאמר קודם לכן והן מהרצון למלא את הקשר החברתי בתוכן. חזרתיות זו עשויה לייגע מאוד את הסובבים.
עם התקדמות המחלה, חוזר האדם לשפת אמו ומתקשה להיזכר ולהשתמש בשפות אחרות שרכש במהלך חייו. עם זאת, עדיין ניתן לזהות שמירה על המבנה התחבירי של המשפט הפשוט, יכולת הגייה ואמירת משפטים בעלי משמעות חברתית.
סיכום הבעיות השפתיות האופייניות לשלב הביניים:
שימוש במילים סטריאוטיפיות;
צמצום רעיונות;
חזרה לשפת האם;
חזרתיות רבה ביותר;
דיבור על דברים שוליים רבים ללא קשר ביניהם,
אסוציאטיביות;
חוסר יכולת לתקשורת מופשטת;
קיצור משפט או חלקיו;
דלות באוצר המילים וקושי בשליפה;
החלפת מילים במילים דומות או בצלילים דומים (פרפזיה), כגון אמי במקום אשתי, מרק במקום חרק.
ככל שיורדת היכולת לתקשורת מילולית, נראה שמתחדדת הרגישות לשפת הגוף של בן הזוג לשיחה ונוצרת תלות גדולה יותר בקשר הלא מילולי. האדם הדמנטי רגיש יותר לטון קולו, לתנועותיו ולהבעותיו של שותפו לשיחה. כאשר הוא נתקל באי-הבנה של דבריו, הוא עלול להיות מתוסכל, נבוך ואף כועס, לסגת עוד יותר מתקשורת, כדי להימנע ממצבים אלה או אף להביע את תסכולו בתוקפנות.
3. השלב המתקדם של דמנטיה
בשלב המתקדם של דמנציה , פוחתת מאוד היכולת התקשורתית של החולה ויש מעט מאוד הפקה ספונטנית של דיבור וכנראה גם מעט מאוד יכולת הבנה. לעתים, האדם עדיין מסוגל לענות על שאלות המופנות אליו, אך הוא בדרך כלל אינו יוזם תקשורת.
שלב זה מתאפיין בירידה בשטף הדיבור, לעתים באקולליה (חזרה, כהד [ [echoעל מילים אחרונות ששמע) ובחזרתיות מרובה על אותן מילים בודדות או היגדים (בעלי או חסרי משמעות לשונית).
בחלק מהמקרים, האדם עדיין מסוגל לענות במילים בודדות על שאלות המופנות אליו, אך הוא אינו מסוגל לקיים שיחה.
לסובבים את האדם החולה, קשה ביותר המצב שבו האדם אינו מסוגל עוד להשתמש בשפה ובמקומה מופיעים צלילים חסרי משמעות שפתית. האדם עלול לשרוק, לצעוק, לבכות, להיאנח, לגנוח, לחרוק שיניים או להיות דומם לחלוטין.
מצב שפתי זה מסמן גם מצב כללי מתקדם של המחלה. חולים עם ליקוי ביכולת הביטוי הלשונית תוארו כבעלי פרוגנוזה גרועה מאוד לשרוד שנה אחרי הבדיקה הלשונית הגרועה (Gray-Davidson, 1996).
מיומנויות תקשורת עם אנשים הסובלים מדמנציה
הנחות יסוד
אנשים הסובלים מדמנציה משמרים את רגשותיהם ואת יכולותיהם לחוות רגש, גם אם אינם יכולים להבין את הנאמר או לבטא את רצונם.
הצורך בקשר ובתקשורת נשמר הרבה אחרי שהיכולת לתקשר באופן מילולי פוחתת.
האחריות על התקשורת (המילולית והבלתי מילולית) מוטלת על האדם הבריא.
האדם הדמנטי הוא אדם שחשוב ליצור עמו קשר ויחסי אמון ולהכיר את ייחודיותו, בהווה ובעבר.
מודעות לבעיות תקשורת ושימוש בכלים של תקשורת לא מילולית חיוניים בטיפול באדם הסובל מדמנציה.
מיומנויות הדרושות למטפל
1. הקשבה פעילה
הקשבה מתוך הבנת מצבו של האדם הדמנטי ומתוך הכרת עולמו. הקשבה פעילה כוללת האזנה סבלנית, ניסיון להבין את הנאמר בעזרת רמזים והקשרים, שימוש בשאלות מבהירות, עזרה בהתבטאות וניסוח. חשוב מאוד ליצור אווירה מקבלת, התומכת בתקשורת, תוך העברת מסר לאדם שאתה מעוניין בתקשורת עמו ומכיר בצרכיו המעשיים והרגשיים.
2. סגנון דיבור מתאים וחיובי
דיבור בהיר, פשוט ושלו, מתן זמן לאדם להבין ולהגיב, ללא הרמת קול, מתוך סבלנות, נימוס וכבוד; שימוש במשפטים קצרים וברורים. במצבי אי-הבנה - שימוש בניסוח אחר ובמילים אחרות. הימנעות מהצגת שאלות שלמטופל עלול להיות קושי במתן תשובה להן, ניסוח שאלות אשר התשובה להן היא "כן" או "לא", הצגת אפשרויות בחירה קלות, שימוש בחוש הומור וצחוק משותף עם המטופל.
3. שימוש בתקשורת לא מילולית
יצירת קשר עין, הימנעות מהצפה בגירויים וברעשי רקע, שימוש במגע; התנהגות רגועה, תוך צמצום תנועות מיותרות, במטרה ליצור אווירה בטוחה ורגועה; היעזרות ברמזים מוחשיים; היכרות עם שפת הגוף של האדם וצפייה פעילה בשפת הגוף שלו, כדי להבין כיצד הוא חש ולהתאים את התקשורת לכך. רצוי להיעזר במגע קל ועדין המתאים לאדם.
4. מתן תוקף לדברי האדם
כיבוד מחשבותיו ורגשותיו של האדם והתייחסות אליהם כאל "האמת שלו". רגשותיו ומחשבותיו של האדם הסובל מדמנציה הם המציאות שלו ואליה עלינו להתייחס, ללא קשר אם הם "אמיתיים" או לא (פירוט בסעיף הבא).
גישת התיקוף (Validation)
גישת התיקוף מתייחסת לדבריו של האדם כאל האמת הסובייקטיבית שלו, גם כאשר דבריו לא נראים לנו נכונים לאור המציאות האובייקטיבית שבה אנו חיים. האדם הדמנטי, בשל הבלבול שבו הוא נמצא והפגיעה בהתמצאותו בזמן, במקום ובסיטואציה, רואה את המציאות בעיניים אחרות. הוא עשוי לחשוב, למשל, כי הוא עדיין עובד, כי גילו צעיר בהרבה מגילו האמיתי, כי הוריו או ילדיו מחכים לו.
קיימות גישות שונות להתייחסות לחוסר התמצאות שכזה. כאשר עוד ניתן, רצוי להשתמש בגישת "האוריינטציה למציאות", לפיה מנסים להיעזר ביכולת חשיבה הגיונית של האדם ולהחזירו למציאות. המטרה היא להבנות את הסביבה ואת דברינו אליו, כדי לסייע לו להתמצא במציאות הקיימת וכדי שהיא תהיה ברורה יותר עבורו. כלומר, מטרת התיקוף היא לעזור למטופל להבין את המציאות סביבו.
אולם, ככל שמצבו הקוגניטיבי של האדם מידרדר עלולים להיות מצבים שבהם האדם חי במציאות אחרת, מציאות משלו. הניסיונות להחזירו למציאות שלנו נכשלים ועלולים להיווצר מצבים מתסכלים או מאיימים לאדם המבולבל. לעתים, הדבר מגיע לכדי צורך להיעזר בתרופות פסיכיאטריות, כדי לשלוט על רגשות כמו חרדה או למתן מחשבות.
במצבים אלה, הגישה התקשורתית המתאימה היא זו המתייחסת לאותה מציאות מדומה כאל המציאות האמיתית עבור החולה. התקשורת עמו צריכה לכבד את מחשבותיו ואת רגשותיו, גם אם הם אינם נכונים, לתת תוקף למחשבותיו ולרגשותיו ולהתייחס אליהם כאל ה"אמת של האדם".
יש הסבורים, כי יש לרדת לשורש הרגש ולבדוק מדוע, לדוגמה, האדם מתגעגע לאמו או רואה דמויות מתחת למיטה. האם זהו הדהוד של מצבים בינאישיים או נפשיים לא פתורים מעברו? (2002 Feil,). האם זו תגובה למצבים של סביבה לא מתאימה או לליקויים חושיים בהווה? בכל מקרה, אם זה אפשרי, חשוב להכיר את עברו של האדם ואת עולמו הפנימי, על מנת להבין את ההקשר למחשבות אלו ואת תגובתו אליהן. יש לתקשר עמו מתוך כבוד גם אם מחשבותיו אינן נכונות. מטרת התקשורת במצבים כאלה תהיה להרגיע את האדם, לגרום לו להרגיש טוב עם עצמו ולא לעמת אותו עם חוסר הדיוק במחשבותיו, שכן דרך זו אינה יעילה, אלא גורמת לתסכול רב יותר, לסבל ולקונפליקט עם המטפל. כך, לדוגמה, אם האדם סבור שעליו להגיע לעבודה והשעה היא 0200 לפנות בוקר (ואי-אפשר לשכנעו כי עכשיו לילה וכי הוא פרש לגמלאות כבר לפני 20 שנה), אזי ניתן אולי לשכנעו לחזור למיטתו באמירה, כי המפעל סגור היום בשל תקלה/ חג/ שביתה וכי יודיעו לנו מתי מפעילים שוב את המפעל, או שהמכונה עליה הוא עובד מקולקלת וכיו"ב. אישה המחפשת את ילדיה שצריכים לחזור מבית הספר עשויה להשתכנע להפסיק לנסות לחמוק החוצה מהדלת אם נוכל לשכנעה שילדיה כעת בטוחים אצל השכנה או אצל חמותה. אחר כך, רצוי להסיח את תשומת לבה מדאגה זו ולהפעילה באופן שתשכח את דאגתה.
הדבר החשוב ביותר בסוג תקשורת שכזה הוא העברת המסר שאנו מכבדים את האדם כאדם ומתייחסים אל מחשבותיו ורגשותיו ברצינות ובאמפתיה אמיתית. יש שיאמרו שזוהי מניפולציה. בעייני, זוהי הקשבה אמיתית לאדם מתוך הבנה עמוקה ואנושית של מחלתו, תעתועי מוחו וסבלו.
איננו יודעים עדיין כיצד למנוע את המחלה או לרפאה, אבל ביכולתנו לנסות לצמצם ככל האפשר את הסבל של האדם ושל המטפלים בו.
תקשורת לא מילולית - שפת הגוף
כאשר מדברים על תקשורת בין אנשים מתכוונים בדרך כלל לתקשורת מילולית. היכולת לשמוע ולהבין דברים שנאמרים והכושר לנהל שיחה הם חשובים, אולם לאדם יש גם יכולת גבוהה לקיים תקשורת לא מילולית. אנו מביעים רגשות מורכבים וכוונות שונות בעזרת תנועות, מחוות והעוויות פנים. סימנים אלה מהווים את "שפת הגוף" שהיא עתיקת יומין והשימוש בה בדרך כלל לא מודע. מחקרים שונים מצאו, כי הרכיב המילולי של שיחה מילולית הוא פחות מ-35% ואילו משקלה של התקשורת הלא מילולית הוא מעל 65% (פייס, 1981).
מקורותיה של שפת הגוף הם קדמוניים: "האדם, ההומוספיאנס, שכח זה מכבר שהוא חיה ביולוגית. זן של יונק, קוף חסר שיער שלמד ללכת על שתי גפיו התחתונות, בעל מוח מפותח וחכם. כמו כל מין אחר, אנו נשלטים על ידי חוקים ביולוגיים המפקחים על תנועותינו, תגובותינו, שפת הגוף וההעוויות שלנו" (פייס, 1981: 10).
התקשורת הלא מילולית של בני האדם ושל בעלי החיים מורכבת מרכיבים אלה:
תקשורת חזותית, המתבטאת בשימוש בתנועות גוף ובהעוויות פנים;
תקשורת קולית שעיקרה השמעת קולות;
תקשורת כימית שהיא העברת ריחות וקליטתם;
תקשורת מגע – המתבצעת על ידי מגע או על ידי העברת תנודות.
לשם העברת מסר מסוים מועברים, לעתים קרובות, מספר אותות תקשורתיים בו-זמנית (לב-ינאי וטרקל, 1997).
היום בני האדם מודעים פחות לאותות אלה, אך הם חשופים להם וקולטים אותם ברמה החושית, ככל בעלי החיים.
אחת ההגדרות המקובלות בספרות המדעית למושג "תקשורת" בקרב בעלי החיים היא זאת: "מעבר של מידע מבעל חיים אחד לשני על ידי שימוש במסרים או באותות. אותות רבים המשמשים לתקשורת הם פשוטים וישירים, אך קיימים גם אותות מורכבים מאוד המערבים יחסי גומלין מורכבים בין הפרטים המתקשרים" (לב-ינאי וטרקל, 1997: 31).
"היונקים העילאיים קוראים זה את פני זה ללא הרף ותרים אחר תנודות קלות המעבירות מסר של ידידותיות, מיניות, פחד או עוינות... הבעות הפנים משותפות לכל בני המין. הן מתפתחות באופן טבעי וללא למידה מיוחדת, והן כמעט שאינן משתנות לאורך החיים הבוגרים. גם התגובות על ההבעות האלה מולדות בעיקרן. רוב הבעות הפנים אינן מוגבלות למין אחד בלבד" (מוריס, 1992: 163).
האדם הסובל מדמנציה יכול פחות ופחות להיעזר בתקשורת המילולית והופך רגיש יותר ויותר לתקשורת הלא מילולית והרגשית. בשלב המתקדם של המחלה, הוא כמעט שאינו יכול עוד להשתמש בתקשורת מילולית, בעיקר כמוסר מסר, אך גם כקולט המסר. האדם מסתמך יותר ויותר על האותות שהוא קולט בחושיו הקדמוניים. לפיכך, על האדם הבריא להיות מודע הן לדרך שבה הוא מוסר מסרים והן לדרך שבה הוא קולט ומפרש את המסרים שמעביר לו האדם החולה.
התקשורת הלא מילולית עם האדם הדמנטי חשובה ביותר, בשל הליקוי ביכולות התקשורת המילולית שלו. עקב זאת, האדם הדמנטי נהיה רגיש יותר לרמזים לא מילוליים; הוא רגיש יותר לצליל, לקצב ולתנועות המלוות את המילים; הוא רגיש יותר גם לכעס ולעצבנות שהוא קולט מסביבתו. תגובתו עלולה להיות עלבון, נסיגה מקשר או אף תוקפנות כלפי מוסר המסר.
החוקרת Chase, שהייתה ממייסדות תחום התרפיה בתנועה ,(Chaiklin, 1975) סבורה, כי לעתים תכופות תקשורת מילולית משמעותית היא בלתי אפשרית או לא מספיקה. בתרבות המרוכזת סביב מילים, מצופה כי התקשורת היעילה תהיה בעיקרה מילולית. זאת, בעוד שהתרבות הרגשית היא תכופות בגדר 'טאבו'. בתרבות שלנו קיימת התעלמות מכך, שקיימות שתי רמות של תקשורת: מילולית ורגשית. כאילו אנשים אינם מודעים לכך שהם תמיד מתקשרים ברמה לא מילולית. אפילו אם הם נותרים שקטים מילולית, הם אף פעם לא מפסיקים לתקשר ברמה לא מילולית.
יונה שחר-לוי (2004), תרפיסטית בתנועה, כותבת בספרה מהגוף הסמוי לסיפור הנפשי הסמוי, כי התנועה הרגשית היא שפת הקשר הראשונית. שפת האם הראשונית של כולנו היא שפה גופנית-תנועתית-רגשית ולא שפה מילולית-סימבולית.תינוק לומד לייחס משמעויות רגשיות לדיבור הלא מילולי של הדמויות ההוריות. בהתאם לכך, הבעת אמפתיה לאדם הדמנטי, בהתאמה ליכולת התקשורת שלו, היא רכיב חיוני ביותר בתקשורת עמו ובקשר עמו, במיוחד ככל שמחלתו מתקדמת.
במצבים המתקדמים של המחלה, כאשר האדם כמעט שאינו מסוגל לתקשר באופן מילולי, קיימת נטייה להתייחס אליו כאילו אינו מבין דבר ואף אינו חש דבר. קיימת סכנה להתייחס לאדם זה כאל "לא-אדם". דווקא בשלב זה, התקשורת עם האדם מאתגרת ביותר. יונה שחר-לוי (2004) ופסיכולוגים נוספים, מתייחסים להתפתחות האדם מינקות. הם עוסקים בהתנסויות הגופניות הראשונות של האדם, אשר משפיעות על יחסו לעצמו ולעולם החיצוני. הקשר הראשוני, בעיקר עם גוף האם, הופך להיות זיכרון ראשוני של האדם שיקבע את קשריו עם עצמו ועם אחרים. שחר לוי מכנה זיכרון זה "תלכידי זיכרון". זיכרונות שאנו כמעט לא מודעים להם, אך משפיעים עלינו בכל גיל. ככל שהאדם הדמנטי מאבד תפקודים קוגניטיביים, הוא חוזר, לדעתי, לאותם תלכידי זיכרון בסיסיים. הוא משתוקק לחוש שוב את "המעטפת ההורית-החיקית" שהיא מרחב מוגן, הממלא תפקיד של נשיאה, הזנה והגנה. גם האדם הדמנטי, עדיין 'מדבר' באמצעות חילופי מתח שרירי, תזוזות, תנועות וקולות. האדם במצב המתקדם של דמנציה זקוק לסיוע "המעטפת ההורית החיקית", שתעטוף, תגונן ותווסת את זרם הגירויים מהחוץ פנימה, בדומה לעור. התקשורת של האדם הדמנטי מעטה. המטפל מכיר אותו ויכול לזהות אצלו תשדורות גופניות מזעריות ומהן להסיק על מצבו, על אי-נחת וכאב לעומת שביעות רצון, המובעים בתנועתיות מזערית ולא רק שפתית ולספק לו הגנה ומעטפת.
כללים בסיסיים לתקשורת עם אדם הסובל מדמנציה
להלן מספר כללים בסיסיים של תקשורת לא מילולית נכונים לכל תקשורת, אך לתקשורת עם האדם הדמנטי בפרט:
1. סילוק רעשי רקע: יש לשים לב להשפעות אפשריות של גירויים נוספים, כגון טלוויזיה, תמונות, השתקפויות, חפצים נוצצים וצבעוניים, תנועת מאווררים.
2. שפת גוף המשדרת לאדם הקשבה וריכוז בו: הפניית הגוף אליו, הימנעות מתנועות מיותרות, יצירת קשר עין, שמירה על גובה גוף דומה (לא להתנשא מעליו או לגהור מעליו). שימוש בשפת גוף המשדרת פתיחות והקשבה (לדוגמה, לא לשבת בידיים שלובות למולו).
3. כיבוד המרחב האישי סביב האדם: יש להעריך לכמה מרחב אישי זקוק האדם סביבו. יש אנשים שאוהבים חיבוק אמיץ ויש שחיבוק כזה מרתיע אותם. בעת כניסה למרחב של שני מטר ויותר מהאדם, יש להתקרב באטיות ולא במהירות או בהפתעה, דבר שעלול להתפרש כהתקפה. בעת ההתקרבות לאדם שמכונס בעצמו ואינו בקשר עם הסביבה, חשוב להבטיח שהוא יחוש ויראה שמישהו מתקרב אליו, זאת על ידי קריאה בשמו, מגע קל ועדין. חשוב לא ליפול למלכודת, שבה הנטייה שלנו לא להתייחס לאדם שנראה לנו שאינו מגיב עוד לתקשורת מילולית או לסביבה. אדם כזה עדיין מרגיש ועשוי לחוש מאוים ממגע פתאומי ומכל עשייה טיפולית כלפיו. על המטפל לנקוט בגישה המערבת את עקרונות התקשורת הלא מילולית ואת חושיו של האדם.
4. מעקב מתמיד אחר שפת הגוף של האדם כדי לאתר סימני מצוקה פיזית או רגשית, שהוא לא מסוגל להביע בדרך מילולית. מעקב אחר סימני הנאה יאפשר הגברת רגעי ההנאה, מתוך מודעותו של המטפל לגורמים להנאה.
5. מתן אפשרות לחולה להביע תסכול וכעס על ידי צעקות, קללות וכדומה. לעתים רצוי להצטרף אל החולה בדרך של "ראי" ((mirroring, כלומר הצטרפות בקול ובקצב דומים, תוך הזדהות עם הרגשות המובעים בדרך זו. כך האדם עשוי לחוש פחות בודד, מובן יותר. לאחר מכן, אפשר בהדרגה לשנות את הקול לקול רגוע יותר ובקצב שונה.
6. מגע קל ועדין, תוך בדיקה על ידי תצפית בשפת הגוף של החולה, שהמגע מתאים לו ולא מפריע. אנשים רבים יגיבו היטב גם לחיבוק "מכיל" וממתן, הנותן תחושה של ביטחון פיזי ו"ערסול" הורי. רצוי לנסות להכיר את האדם ולדעת אם תגובה מסוג זה תועיל לו או רק תגביר את מצוקתו. מומלץ גם מגע קל בלחי, בעורף, בצוואר ובזרוע..
7. שימוש בסימנים חיוביים של תקשורת: הנהון בראש לאות אישור, חיוך, קשר עין, נגיעה מעודדת, אך בהתאמה לאופי התקשורת הנמסרת על ידי האדם. הדבר חשוב בעיקר בשלב שבו שפת האדם אינה מובנת לקולט המסר.
8. מרכוז אישי לפני קיום תקשורת עם אדם סוער: חשוב שהמטפל יוכל להיות חופשי מרגשותיו, מתסכולו ומעייפותו, כדי שיוכל להיות פנוי לתקשר עם האדם הדמנטי הסוער. לפי פייל (Feil, 2002), התהליך נמשך שלוש דקות וכולל:
נשימות עמוקות;
מיקוד חשיבה על נקודת הטבור בגופי, כנקודת ריכוז;
שאיפה עמוקה דרך האף, מילוי הגוף באוויר, נשיפה דרך הפה;
הפסקת כל דיאלוג פנימי והקדשת כל תשומת הלב לנשימה;
חזרה איטית על התהליך שמונה פעמים.
תהליך זה יסייע למטפל לקיים תקשורת מתוך שליטה והבנה ולא תוך היסחפות אחר תגובה רגשית וספונטנית שלו לתקשורת הסוערת של האדם הסובל ממחלת דמנציה.
לסיכום, התקשורת עם האדם הסובל מדמנציה חשובה ביותר. האחריות על התקשורת וקיומה מוטלות על המטפל. לשם יצירת תקשורת עם המטופל, צריך המטפל להכיר את יכולותיו ומגבלותיו השפתיות והקוגניטיביות של החולה, המשפיעות על יכולתו לקיים תקשורת. בכל מצב, ניתן ואף חיוני להיעזר בתקשורת לא מילולית, המותאמת לאדם.
עלינו לזכור, כי הצורך בתקשורת קיים גם כאשר היכולת לקיימה הולכת ונמוגה!
מקורות
מוריס, ד. (1992). תצפית על בעלי חיים, להתבונן ולהבין את עולם החי
המופלא. אור יהודה: ספריית מעריב.
לב-ינאי, ד. וטרקל, י. (1997). פרקים בהתנהגות בעלי חיים. ירושלים: המרכז
להוראת המדעים בשיתוף עם הסוכנות היהודית, האוניברסיטה העברית
בירושלים.
שחר-לוי, י. (2004). מהגוף הסמוי לסיפור הנפש הסמוי. ירושלים: פרינטיב. גולן-שמש, ד. תקשורת עם תשושי נפש. בתוך: ערכה להדרכת מטפלים: אשל האגודה לתכנון ולפיתוח שירותים למען הזקן בישראל (ע"ר). בתהליך כתיבה. פייס, א. (1981). המשמעות של שפת הגוף. אורטל אור-עם.
Chaiklin, H. (Ed.) (1975). Marian Chase: Her papers. American
Dance therapy association.
Feil, N. (2002). The validation breakthrough. Baltimore: Health
Professions Press.
Gauthier, S..(1996). Clinical diagnosis and management of
Alzheimer's disease. London: Martin Duniz.
Gray-Davidson, F. (1996). The Alzheimer's sourcebook for
caregivers. LA: Lowell House.
Reber, A. S. (1985). The Penguin dictionary of Psychology. England:
Penguin Book.
Webster's encyclopedic dictionary of the English language (1989).
N.Y.: Portland house.
תודה לגב' ניצה אייל ולד"ר גיתית קווה על הערותיהן.
"אלצהיימר ודמנציות אחרות"- הטיפול והתמודדות המטפלים עם תשושי נפש בקהילה
עורכת: רחל ברנבאום הוצאת אשל מלבב, ירושלים 2010 ( עמודים 62-72)
,קרא עוד : מידע חיוני בנושא שטיון , ועוד מאמרים וכתבי עת מקצועיים ורלוונטים היכנס כאן